שמי ריקי גולן ואני אמא יחידנית עם CP (שיתוק מוחין).
כשהחלטתי להיות אמא, לא ידעתי איך אני הולכת לעשות את זה, אני הרי לא יכולה להרים תינוק על הידיים. אבל כיון שהיה לי את ה "למה", ידעתי שאמצא את ה"איך".
להיות הורה זה אומר לעלות על רכבת הרים רגשית ללא הגבלת זמן.
אבל איך אעלה על הרכבת כשאני לא יכולה לעלות מדרגות או ללכת יציב, ועוד בהריון?
איך ללכת עם פעוטה ברחוב, אם אני לא יכולה לרוץ אחריה כשהיא בורחת לכביש. איך לקחת את הבת שלי לגן השעשועים או לים.
ובעיקר, איך מסבירים את העובדה שאמא היא כמו כולם, אבל גם קצת אחרת. בניגוד לדעה הרווחת, אני מאמינה שאין צורך בכפר שלם כדי לגדל ילד. ידעתי שהבת שלי צריכה אותי, ואני צריכה מישהו או משהו שיעזור לי.
הבנתי שלהיות אמא זה הרבה יותר מלחתל ולהלביש. הבנתי שהאופן שבו אני מצליחה, לא מעיד על מי שאני.
הדרך המורכבת שעשיתי בצה"ל, באקדמיה ובמרתון הפוריות לימדה אותי, שכל אישה מתמודדת עם מחסומים וקשיים, רק ששלי נראים לעין.
בהרצאתי אשתף מניסיוני ואספר על הדילמות, ההתמודדויות וההחלטות שקיבלתי.