התחלתי ללכת עם מקל כשרק התחלתי לתכנן הריון, מתוך חשבה שההריון יפגע לי בשיווי המשקל. כל כך רציתי כבר ילד, המקל היה הדבר הכי קל שעשיתי בדרך , ונהיה זניח. אחד הדברים שטיפולי פוריות עושים לכל אישה ובטח ליחידנית עם מוגבלות זה לבחון את כוח הרצון הסבל וההתמדה שלה, אז מקל היה קטן עלי אבל לא תארתי לעצמי שמהמקל אעבור להליכון במהלך הריון ולאחריו הגוף שלי יהיה כל כך חבול וחבוט שאצטרך ללכת עם קב , לנצח.
הרעיון של ללכת עם קב או מקל יכול להיות די מפחיד. חוץ מהתחושה שפתאום את תלויה במשהו, יש בזה גם הצבה של המגבלה בחזית.
אם קודם הצלחתי להשלות את עצמי שאולי זה פחות בולט (זה לא) אז הקב נוכח שם גם כשאני יושבת , נוהגת , ובכל מיני מצבים שבהם אי אפשר לדעת שאני צולעת.
אם כבר אז כבר
אני לא מכחישה את זה , ברור שיש הרבה מאוד סטיגמות שנלוות לזה, ומחשבות שליליות שבעצמי הייתי צריכה לחצות.
ברגע שהתחלתי , התחילו להגיע היתרונות , מעבר לכך שזה פשוט הרבה יותר קל ויציב, אני מקבלת הרבה יותר עזרה בכל מקום , בלי לומר מילה. אני מצליחה לעשות דברים שבעבר היו בלתי אפשריים כמו לעמוד במקום ולדבר עם קבוצת אנשים בלי לחפש על מה להישען או, מה שהייתי עושה פעם – פשוט מוותרת על השיחה , מה שגרם ללא מעט אנשים לראות בי טיפוס אנטי חברתי. הפסקתי לקבל את המבטים המשונים כל פעם שאני מחנה בחניית נכים , אני פשוט מוציאה את הקב וכולם נרגעים. והכי חשוב אני מרגישה הרבה יותר ביטחון בהליכה ולא מפחדת ליפול כל הזמן . אני מעדיפה ללכת עם קב לפני שאני נופלת נפילה אחת יותר מידי שלאחריה כבר לא תהיה לי ברירה.
חשוב לומר זה לא מקרה של לעשות מהלימון לימונדה, מי שלא צריך קב מצבו טוב משלי, הייתי שמחה לא להזדקק לו. אבל הרבה אנשים פוחדים מהרגע שבו יעזרו במשהו כאילו זה הרגע המכריע, ואני אומרת אם אתם כבר מצב שצריך את העזרה הזו קחו אותה , אין סיבה לשחק אותה כל יכול , כאשר ברגע שנרשה לעצמנו להיעזר נוכל להנות , באמת להנות ממה שלסביבה יש להציע ולא להשקיע אנרגיות מיותרות דווקא במקום שבו הכי קשה לנו.
את התובנה הזו אני לוקחת איתי לניהול, להשקעות ולכלים במטבח. הקב מבחינתי הוא כמו מדיח הכלים, הוא פה כדי לעזור לי.
עוד לא פגשתי מישהו שיש לו בעיה רגשית להשתמש במדיח אבל מסתבר כל כך קשה לנו להישען דווקא במקומות שבהם אנחנו הכי צריכים.