הולכים והולכים והולכים ומלא נוח מתחיל להיות לי כואב, אפילו ממש ממש כואב. אבל אני אוהבת לומר על עצמי שאני דבקה במטרה וחוץ מזה, תמיד כואב לי . אם הייתי עוצרת כל פעם שכואב לי, עדיין הייתי היום בבית חולים , בטח לא הייתי מגיעה לשום דבר.
אני אוהבת לומר על עצמי שאני דבקה במטרה , מתמידה לא מוותרת, אלה תכונות טובות בסה"כ. תכונות שהביאו אותי רחוק.
ולפעמים רחוק מידי.
לפני כמה שנים הגיעה אלי למייל הודעה מעמותת אתגרים – משלחת של העמותה יוצאת לטפס על הקלימנג'רו.
"אם יש לי סיכוי לעשות דבר כזה" חשבתי " זה רק עם אתגרים"
ואני הרי אוהבת לקחת על עמי פרויקטים משוגעים כאלה רק כדי להגיד שעשיתי את זה.
במקום להתלבט כן או לא , שלחתי מייל – "אני רוצה" ובלב אמרתי לעצמי נראה מה יהיה זה ששלחתי את המייל עוד לא מחייב אותי, נזרום.
שיחת ראיון קצרה והתקבלתי למשלחת , הכרתי את המשתתפים האחרים ומסעות ההכנה התחילו.
היה קשה.. ממש קשה.. הלכנו המון , שעות רבות ברגל, כשהעניין הוא חוסר ודאות, לא יודעים כמה עוד נלך, לא מתי נעצור , בעצם לא יודעים כלום, ככה בונים חוסן מסתבר, מתמודדים עם קושי.
אז היה קשה, וקושי בונה חוסן , אבל הוא גם מאתגר ומחבר אותך לאנשים שעושים איתך את הדרך, לערן האורתופד שמשך אותי כל הדרך, לרוני שהיו לה אנרגיות בלתי נגמרות , ולכל החבורה הנחושה והעליזה הזו שמסיבות ברורות יותר או פחות החליטה שזה רעיון טוב לקחת כמה אנשים "משוגעים" עם מוגבלויות כאלה ואחרות ולטפס איתם לקלימנג'רו.
מסעות ההכנה ממשיכים ואני מתקדמת לעבר היעד , פתאום הרעיון המוזר הזה הופך להיות מוחשי, וממש ממש קרוב.
והנה אנחנו במסע ההכנה האחרון לפני הטיסה, למעשה הכל כבר כמעט סגור.
אפילו הלכתי לקנות נעלי הרים, אתם עוד לא יודעים את זה אבל בשבילי לקנות נעלים זו משימה מאתגרת כמעט כמו טיפוס על הקלימנג'רו.
נעלתי את הנעלים החדשות והתכוננתי למסע ההכנה האחרון והמאתגר מכולם, בשלב די מוקדם במסע הרגשתי שהנעלים , איך לומר , לא ממש נוחות לי, אבל ממשיכים ללכת.
אז הלכתי. והלכתי והלכתי..ובכל פעם היה נדמה לי שמעבר לסיבוב מחכה לו האוטובוס שיקח אותנו לאכסניה, אבל לא.
ושוב הלכתי
אחרי אולי 15 שעות של הליכה מלאת כאבים, הגיע הרגע והגענו לחנית הלילה לנו , אחרי היה צפוי לנו יום נוסף של מסע .
ברגע שחלצתי נעלים , הבנתי שזה לא הולך להיות סיפור עם סוף טוב. לא אתאר איך נראתה הרגל שלי, רק אספר שרופא המשלחת הודיע חד משמעית שאני לא ממשיכה למחרת.
חזרתי הביתה ולא הצלחתי להחלים עד המסע עצמו שאכן יצא לדרך בלעדיי.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה התעקשתי לעשות משהו, גם שאולי הדבר הנכון היה לוותר, גם לא האחרונה כנראה.
מאז אותו אירוע אני תמיד שואלת את עצמי , איך יודעים מתי לעצור? מתי הכאב הוא כאב שצריך להתגבר עליו ולהמשיך להסתער על היעד , ומתי צריך לעצור ואולי לשנות תוכניות בהתאם לנסיבות?
בעיני זו שאלה גדולה שמלווה אותי כל החיים כל פעם בצומת אחרת, וגם ממש בעכשיו.
והתשובה ? אני עדיין מחפשת אותה. אם יש לכם רעיונות אשמח לשמוע