זה כנראה לא לגמרי מקרי שהפוסט הראשון שלי נכתב דווקא היום , ביום ההולדת של אבא שלי. כשמסתכלים אחורה על החיים שלי ומנסים להבין איך זה שהצלחתי איפה שהצלחתי. הוא נמצא בכל צומת החלטה. בכל נקודת יאוש. כל פעם שנמאס לי מהחיים, וזה קרה די הרבה , הוא היה שם.

כשרציתי להתנדב לצבא והתשובה של ועדת המתנדבים הייתה "מה את צריכה את זה ? לכי ללמוד באוניברסיטה" חרב עלי עולמי. אני חשבתי בתמימות של בת 16, שמבחינתה צה"ל הוא לא רק הצבא הטוב והמוסרי בעולם אלא גם אוסף של אנשים יפים וחכמים, חשבתי שבקשת ההתנדבות שלי תזכה תשואות , שטיח אדום ומחיאות כפיים סוערות. הרי אני יכולה ללכת לאוניברסיטה (בזה איש לא פקפק) ואני רוצה להתנדב לצבא, זה מכובד לא?

גיליתי שלא, וזו הייתה סטירת לחי אמיתית, כי הצבא כך חשבתי כך , היה כרטיס הכניסה שלי של הילדה הצולעת והלא הכי פופלרית ל"נורמליות" .
צה"ל חשב אז אחרת , אנשים עם מוגבלות לא היו רצויים כל כך בצבא, רק שנים אח"כ הבינו שמתנדבים הם נכס.
הנה אני יוצאת מהוועדה , נכנסת לרכב של אבא שלי (האיש ששום דבר מעולם לא ניצח אותו) ומתחילה לבכות על מר גורלי, על העולם, על הצבא, על החיים, בכי מטורף.
הוא חיכה שאעצור לנשום ואמר לי "אז הם אומרים שלא תתגייסי, ומה את מתכוונת לעשות?

במשפט הזה טמונים כמעט כל מרכבי ההצלחה, ועוד נחזור אליו, אבל לפני הכל יש בו אמונה חד משמעית בי. – את תחליטי מה תעשי, את תקבעי איך לנהל את חייך, ואת יכולה , גם אם אמרו לך אחרת.
המשפט הזה, נתן לי את הכוח לבחור והוא הולך איתי מאז , אני כבר 24 שנים בצבא, היו לי עליות , וירידות , המון המון ירידות , אבל האיש האדיר הזה, והאמונה שהוא שכל כך האמין בי נשארו איתי, גם אחרי שהוא נפטר, ממש ממש מוקדם מידי, לפני 16 שנים.
כל אדם צריך מישהו שיאמין בו, אם אין לך מושג מי אדם הזה , יכול להיות שהוא שם ורק צריך למצוא אותו. זה יכול להיות הורה, מדריך , אפילו פסיכולוג , (כן כן אפילו אם משלמים לו בשביל זה) , הוא חייב להיות שם לכו לחפש אותו, לכו ליצר אותו אם נדמה לכם שהוא לא שם ואח"כ כבר תוכלו להיות שם בשביל עצמכם.