חשבתי שהרופאים יחזיקו אותי בבית חולים עד אחרי החג, לרגע אפילו חשבתי שעוד אספיק לעשות חג בבית
אבל פתאום הודיעו לי "מחר!"
וכך בהתרגשות בערב ראש השנה אחרי לילה של צום , הובילו אותי לחדר הניתוח.
הרופא המתמחה אחז בידי ועזר לי ללכת עד למיטת הניתוח ( זה ממש לא זמן טוב לסמוך על שווי המשקל הרעוע ממילא שלי)
בעודנו הולכים אמר לו הרופא המומחה "אתה מלווה מלכה" ואני חייכתי.
הגענו, המרדים מכניס את המחט של חומר ההרדמה לגב שלי, שמעתי הרבה סיפורים מפחידים על הרגע הזה. הוא עבר חלק.
כל הפעולות הטכניות מתחילות , מרימים מן מסך כזה מול הפנים שלי. אני לא מרגישה כלום אבל אני שומעת את הרופא הותיק מסביר לצעיר על החתך ואיך נכון לבצע אותו, אני במתח נורא גדול .
חיכיתי המון זמן לרגע הזה ואף אחד לא יודע איך זה יגמר , יש הרבה סיבות לחשוש
הרופא שואל אותי " את מבינה את גודל הרגע?"
"לא " אני אומרת לו בכנות וחושבת לעצמי " איך אפשר להבין את זה בכלל"
פתאום שומעים בכי . אני נזכרת שאני בעצמי לא בכיתי וכמה זה קריטי שהיא כן.
אחות מגיעה ומצמידה לי ללחי יצור קטנטן אדום ומקומט.
אני בוכה מהתרגשות וכולם מסביב מתרגשים איתי.
אני אמא!!
יש רגעים שאי אפשר לתפוס אותם בזמן אמת , יש דברים שלא צריך לחשוב עליהם יותר מידי. אם הייתי נותנת לכל המחשבות והפחדים את העוצמה האמיתית שלהם , כזה לא היה קורה. לא הקשבתי לקולות , לפחדים למה יהיה ואיך יהיה . פשוט עשיתי!
וככה באה מיה.