כמו תמיד כשמגיע אורח לפוסט אני משאירה לו את הבמה. והפעם שירה אמונה מספרת את הסיפור שלה:

חליתי בגיל 21. בפתאומיות. רגע אחד קצת לא הרגשתי טוב וחודשיים אחרי כבר הייתי בין הסדינים התכולים של בית החולים, מתאוששת מצנתור אבחוני ראשון אך ממש לא אחרון ומולי רופא חייכן עם משקפי מצבט שהודיע לי שמהיום והלאה כל מה שהכרתי השתנה. אני מתקשה לשים את האצבע על מה היתה המחשבה הראשונה שלי כשהבנתי שאני חולה ושזו מחלה כרונית, מה שאומר שכנראה אשאר חולה עד סוף הגלגול הזה, אולי כי מליון מחשבות רצו ביחד. אחת המחשבות הראשונות היתה שאיכשהו עצבנתי את הקארמה או היקום או אלוקים. שעשיתי משהו ממש רע שזה מגיע לי.

שעות שפשפשתי בזכרוני ירדו לטמיון כי לא מצאתי באמתחתי טבח-עם, רצח, גניבה או שאר פשעים שהצדיקו את המציאות החדשה שלי. אני לא מושלמת אבל גם לא מכשפה. אני, כמו רובנו, איפשהו באמצע. את השבועות שאחרי האבחון ביליתי בעיקר במיטה, מעכלת, נאבקת בדמעות שעלו בכל קימה בבוקר כשהבנתי שזה לא היה רק חלום רע ותוהה כמה אם אני יכולה למות פתאום ככה, פוף!, ללא התראה מוקדמת. בשלב מסוים, אחרי שנואשתי מחיפוש סיבה ל"עונש" שנפל עלי, החלטתי שזה לא עונש אלא חבילה עטופה בנייר מתנה ואני זו שאצטרך ללמוד להפעיל אותה. עם זאת, לא רציתי לעצבן שוב את הקארמה אז הקפדתי להישאר מתחת לרדאר, לפחות עד שאבין מה קורה עם החיים שלי עכשיו.

יום אחד אימא שלי קנתה לי קנבסים ומכחולים ואני, שלא עשיתי הרבה פרט ללבהות בתקרה ולתהות לאן נעלמה דנה דבורין, ניסיתי לצייר. לא ציירתי לפני ונהניתי מההיכרות עם הקנבס, צבעי האקריל והמכחולים. יום אחד השתעשעתי ברעיון להעתיק תמונה ישנה שהייתה במטבח. הציור יצא יפהפה (ההצלחה המסחררת לא שוחזרה מאז לצערי) ונדהמתי: בלי לעשות שום דבר טוב מדי הקארמה פירגנה לי את הציור הזה. גם לגנן מעט התחלתי אז ועל כל עלה שצמח נדהמתי שוב: כמה טוב אני מצליחה ליצור בלי לעשות כלום. אז מה יקרה אם אנסה לעשות? לאילו רמות של טוב אצליח להגיע? אני מאמינה שהעולם בנוי בצורה מאוזנת: כשהרע מתגבר- הטוב יתגבר, כשהחושך עולה- האנושות כולה נדחפת החוצה להדליק נרות.

כשהיה לי רע- יצאתי לעשות טוב. את המחלה שלי בחרתי לקחת כקלפים שחולקו לי וגם אם הם לא משהו, לא הם שיקבעו לי את המשחק. בחרתי ללמוד מקצוע טיפולי ולעסוק בו, הייתי שם כשטובי ילדינו הגיעו פצועים וחבולים מעזה במסגרת מבצע "צוק איתן" והראיתי להם שגם אני נכה צעירה ועם זאת מצליחה לכבוש יעד אחר יעד, הספר שהוצאתי לא הוצא במטרה להרוויח את המיליון הראשון שלי אלא להשמיע קול, לגלות לאחרים תובנות כשעולות מתוך משבר כדי שיקחו מה שירצו מזה לחיות על פיו. אם המציאות כל כך שברירית לרע, כך שבחורה בריאה לחלוטין חולה במחלת ריאות נדירה סתם ככה באמצע שנה א' בפקולטה לרפואה בעין כרם, למה שהיא לא תהיה שברירית גם לצד השני? אם אני מרגישה לא טוב לגבי משהו, למה שלא אתגייס? אם הסיפור של אישה שהוכתה על ידי בעלה עושה לי רע- אתרום לעמותה המסייעת בתחום כסף, אם בורכתי בכישרון כתיבה- אשתמש בו כדי לכתוב טוב ולהאיר עוד קצת את החושך בעולם. פה מתנה, פה השקעה, פה מילה טובה והעולם בדרך לתיקון. המחלה שלי לימדה אותי לשבור את גבולות הזכוכית. לפי התכנון שלי ממש לא הייתי אמורה לחלות אלא להיות רופאה, נשואה, אימא. יחד עם זאת התכנון שלי מעולם לא כלל עבודה עם פעוטות עם צרכים מיוחדים, ריכוז נוער והכרת אנשים טובים שלעתים מרגשים אותי עד דמעות. המחלה שלי קשוחה, תובענית ולא צפויה אך היא גם מתנה גדולה בצורת פטיש שעוזר לי לשבור את גבולות הזכוכית הבלתי נראים שיש לכולנו. אם פרפר לא שבר את הגולם, איך הוא יצליח לעוף?

רוצים לקרוא עוד דברים של שירה- אמונה?
כנסו לקישור

https://www.facebook.com/ShiraEmunah/?ti=as
https://www.facebook.com/Just30JL/?ti=as